מימדי חשיבה מאמר

לא רק דקדוק: כך הפכתי את שיעורי העברית למרחב של חשיבה


שיעור עברית הוא הרבה מעבר להעברת ידע לשוני. הוא מרחב עשיר להתפתחות קוגניטיבית, רגשית וחברתית. כמורה לעברית, הבנתי בשנים האחרונות שהשאלה המרכזית איננה רק "מה אלמד היום?" אלא "איך יחשבו התלמידים היום? איזו איכות חשיבה תתרחש בשיעור?".

המעבר מתוכן לחשיבה משנה את פני השיעור ומפיח בו חיים: פחות חזרתיות טכנית, יותר מעורבות, ניתוח, חקירה, דיון – ובעיקר סקרנות. זו אינה מהפכה פדגוגית רדיקלית, אלא התאמה מתבקשת לעולם שבו יכולת החשיבה, היצירתיות והביקורתיות הן כישורי חיים של ממש.

למה דווקא עברית?

עברית הוא מקצוע שמטבעו דורש הבנה, פרשנות והבעה. תלמיד לא יכול לקרוא טקסט בלי להבין את הקשרים הסמנטיים, את מטרת הכותב, את עמדות הדוברים. הוא לא יכול לכתוב טיעון משכנע בלי לשקלל עמדות מנוגדות, לבחון נימוקים ולנסח טענה מבוססת. לכן, כל רכיב בהוראת העברית – מהבנת הנקרא ועד כתיבה יצירתית – טומן בתוכו הזדמנות לפיתוח חשיבה מסדר גבוה (Higher Order Thinking).

לפי פרופ' ענת זוהר, אחת החוקרות המרכזיות של תחום זה בישראל:

"למידה משמעותית דורשת פיתוח חשיבה מסדר גבוה, הפועלת על בסיס ידע, אך מרחיבה אותו, מפרשת אותו, ומעריכה אותו על פי קריטריונים."
(האופק הפדגוגי, משרד החינוך, 2007)

מהי חשיבה מסדר גבוה?

חשיבה מסדר גבוה כוללת מיומנויות כמו:

  • השוואה – בין טקסטים, בין רעיונות, בין סגנונות.

  • הסקה – מה ניתן להבין מעבר לנאמר?

  • הערכת מידע – האם המקור אמין? האם הנימוק משכנע?

  • טיעון – הצגת עמדה מגובשת והצדקת הבחירה.

  • יצירה – חיבור תובנות חדשות או הפקה מקורית של טקסט.

החשיבה הזו אינה מגיעה מעצמה. יש לתכנן אותה, ללמד אותה, לטפח אותה באופן שיטתי.

דוגמאות ליישום החשיבה בשיעורי עברית

🟣 השוואה

לאורך השנים התרגלנו לשאול שאלות כמו "מה ההבדל בין שתי דמויות?" אך לעיתים קרובות מדובר בשאלה שטחית. כדי להפעיל חשיבה אמיתית, אני מבקשת מהתלמידים ליצור תבחינים, לבחור נקודות מבט להשוואה, ולנסח מסקנה כללית:
לדוגמה:

"השוו בין שתי פרסומות: אילו תבניות לשוניות חוזרות מופיעות בכל אחת? מה הסגנון השכנועי? איזה אמצעים רגשיים מופעלים?"

זו אינה רק השוואה טכנית – זו למידה של מבנה, של כוונה תקשורתית, של מניפולציה רטורית.

🟣 הסקה

עבודת הבנה עמוקה תמיד תדרוש מהתלמיד להסיק: להבין את מה שלא נאמר במפורש. בטקסט ספרותי, לדוגמה, אני שואלת:

"מה אפשר להסיק על יחסו של הדובר כלפי אביו?"
כאן, נדרשת הבנה של סאב-טקסט, של שימוש בסמלים, של הלך רוח רגשי – כל אלה מהווים קרקע לחשיבה מעמיקה.

🟣 מיון

במקום ללמד את רשימת מילות הקישור לפי תבנית, אני מבקשת מהתלמידים למיין אותן בעצמם לפי משמעויות שונות – סיבה, ניגוד, תוצאה, זמן וכו'.
אחר כך הם מתבקשים לנסח משפטים חדשים בעזרת מילים מכל קטגוריה – וכך נוצרת הבנה מושגית, לא רק טכנית.

🟣 טיעון

יחידות ההוראה בכתיבת טיעון מזמנות תרגול עשיר של חשיבה: לא רק לטעון – אלא להצדיק, להגיב לעמדה מנוגדת, לנמק, לסכם. אני מלמדת את התלמידים לזהות הנחות סמויות, לזהות חולשה בנימוק, להפעיל שיקול דעת מוסרי או חברתי.

השיח שנוצר בכיתה סביב דילמה מעשית – כמו "האם כדאי לבטל את הצלצולים בבתי הספר?" – מקדם דיון ערכי שבו כל תלמיד נדרש לא רק להחזיק דעה, אלא לבסס אותה.

🟣 יצירה

כתיבה יצירתית היא מרחב כמעט אינסופי לחשיבה מורכבת. בשיעורי עברית אני מבקשת מהתלמידים:

  • לכתוב סוף חלופי לסיפור מתוך שמירה על סגנון המחבר.

  • להיכנס לראש של דמות ולהתנסח במונולוג פנימי.

  • לחבר סיפור קצר המבוסס על עיקרון לשוני (למשל שימוש באמצעים רטוריים או מילות ניגוד).

היצירה, כשהיא מלווה בהנחיה לשונית, מגייסת הבנה, עיבוד, פרשנות ויישום – ארבעה יסודות בלמידה עמוקה.

ומה עם מטה-קוגניציה?

כל הפעילויות שהוזכרו לעיל מבוססות על חשיבה, אך כדי להעמיק עוד יותר – אני מדברת עם התלמידים גם על איך הם חושבים. זהו רכיב של מטה-קוגניציה: חשיבה על החשיבה.

לדוגמה:

  • "כיצד בחרת את הטענה המובילה שלך?"

  • "מה גרם לך להעדיף את הפרשנות הזו?"

  • "מה הקושי שחווית ביצירת התבחינים?"

לפי Flavell (1979), פיתוח מטה-קוגניציה הוא תנאי מרכזי ללמידה עצמאית ועמוקה. מחקרים גם מראים כי תלמידים שמודעים לדרכי החשיבה שלהם – מצליחים טוב יותר (White & Frederiksen, 2000).

העברת החשיבה לכל תחומי הלימוד

אחת המסקנות החשובות שלי מהשנים האחרונות היא שחשיבה אינה "שיעור נפרד", אלא דרך ללמד כל תוכן. כשאני מלמדת תורת ההטיות, אני לא רק מציגה דוגמאות – אלא מבקשת מהתלמידים:

  • להמציא משפט מוטעה ולהסביר את מקור הטעות.

  • לתקן טיעון שגוי.

  • לזהות מתי חוק תחבירי נשבר בטקסט עיתונאי.

באופן זה, הדקדוק מפסיק להיות רצף של חוקים, והופך להיות שדה פרשני פתוח, שמזמין התמודדות, הבנה והסקה.

לסיכום

עברית היא מקצוע שיכול להיות רוטיני – אך גם יכול להיות מהפכני. הכל תלוי באופן ההוראה. כשהמורה בוחר ללמד באמצעות חשיבה, לא רק "על פי הספר", נוצר שיעור שמערב, מעורר, מזיז.

היום, כשאני נכנסת לכיתה, אני כבר לא מסתפקת בשאלה "האם הם ידעו את הכלל?" אלא "מה הם יחשבו בעקבות השיעור?" וזו – לדעת רבים – השאלה החשובה באמת.

לצפייה בחומרי למידה במימדי חשיבה מגוונים, לחצו על הקישור והכנסו לאתר שלי "הוראה בהתאמה אישית"

מקורות אקדמיים:

  • זוהר, ע. (2007). האופק הפדגוגי – פדגוגיה עדכנית להוראה וללמידה משמעותית. משרד החינוך.

  • Flavell, J. H. (1979). Metacognition and cognitive monitoring: A new area of cognitive developmental inquiry. American Psychologist, 34(10), 906–911.

  • White, B. Y., & Frederiksen, J. R. (2000). Metacognition facilitation: An approach to making scientific inquiry accessible to all. In Inquiry into inquiry learning and teaching in science, 331–370.

  • Costa, A. L. (2001). Teaching For, Of, and About Thinking. In A. L. Costa (Ed.), Developing Minds: A Resource Book for Teaching Thinking, ASCD.

חזור למאמרים בנושא הוראת העברית